המשאית המקרטעת נעצרה מול הבניין. שני פועלים החלו לפרוק מתוכה ארגזים ורהיטים.

הגענו לדירה החדשה.

חדשה? לא ממש. בעצם ישנה מאד. נראה שזה זמן רב איש לא טרח לשפץ מעט או לצבוע. טפטים מתקלפים, רצפת עץ שרוטה ומשופשפת.

לא נורא, ניסיתי לנחם את עצמי. זה רק זמני. בוודאי בימים הקרובים נמצא מקום מגורים הולם יותר.

הבטתי סביבי ביאוש.

כל מי שעבר דירה מכיר את ההרגשה הזו . אין היכן לשבת, אי אפשר אפילו להכין כוס קפה... הכל בארגזים. לא יודעים ממה להתחיל. רוצה לפרוק את הארגזים ולהניח את החפצים בארונות, אבל... אין עדיין ארונות. נקווה שנמצא פתרון זמני בימים הקרובים.

כמה טוב היה לו השכנות בבניין היו שולחות ארוחת צהריים חמה או עוגה.

אבל זה לא יקרה.

השכנים בבניין אינם שומרים כשרות. סביר להניח גם שאינם יהודים. בעצם, עד כמה שידוע לי, בינתיים אנחנו היהודים היחידים בעיר ששומרים כשרות...

היה זה יומנו הראשון בשליחות בקריוי רוג שבאוקראינה.

יום חמישי בשבוע.

כיצד מתחילים להתארגן? מה יהיה עם שבת? היכן קונים פה דגים, ירקות? איך מבשלים כשעדיין לא הרכיבו את הגז? כשכל הכלים בארגזים? כשעדיין לא קנינו תנור?

מילא. נעשה שבת מצומצמת. נפתח קופסאות טונה, נאכל ביצים וירקות. יש לנו קצת לחם שהבאנו איתנו. כשיגמר – נפתח קופסת מצות. נשתמש בכלים חד פעמיים.

אורחים? בשום אופן לא. זה רק מה שחסר לי. ממש לא מתאים. בעזרת ה' יהיו עוד הרבה שבתות לארח.

יצאנו לקניות בסופרמרקט היחיד בעיר. צריך לקנות דברים הכרחיים לבית.

הסתובבנו בחנות בין המדפים כשאנו משוחחים בינינו בטבעיות – בעברית, כמובן.

לפתע הבחנו בבנערה בוהה בנו כלא מאמינה. זה מחזה נדיר לראות רב בלבוש חסידי משוחח עם אשתו בעברית בעיר הזו. היא נגשה אלינו בהחלטיות, ופנתה אלינו בהיסוס.

נראה כי מעוצמת התדהמה הדיבור כמעט ניתק מפיה:

"מה?! מי אתם? מה אתם עושים פה ?" היא שאלה בעברית.

"אנחנו שליחים של הרבי מליובאוויטש!" השבנו. "ומי את?"

היא סיפרה שעלתה לארץ לפני מספר שנים ללא ההורים. היא לומדת בבית ספר דתי ומתגוררת בפנימיה. השבוע הגיעה לביקור בבית הוריה, ומכיוון שהוריה אינם שומרים כשרות – היא אוכלת בעיקר פירות וירקות ומעט מוצרים יבשים שהביאה מהארץ.

"אתם מישראל? איפה אתם גרים?" שאלה.

"עכשיו אנו גרים כאן, בעיר" השבנו.

"באמת? איזה יופי! אז אפשר לבוא אליכם לשבת?"

"בוודאי! בשמחה!" שמעתי את עצמי אומרת. "בדיוק בשביל זה אנחנו פה!" והתכוונתי לכל מילה, באמת ובתמים.