בשנים האחרונות הידרדרה תפיסת הציבור באשר לבית המלוכה. כאשר משפחות המלוכה של אירופה מצטיינות רק בביזוי מעמדן שירשו מהוריהם, הרי שמנקודת מבטי כ"איש העם הפשוט" אני מניח שהעולם יכול היה להסתדר היטב גם בלי כל חבורת קרובי המשפחה כפויי הטובה הללו.
מלבד סנטימנטים רפובליקניים, אפשר לתהות איזו טובה ציבורית צמחה אי פעם מרעיון השכבה השלטת או משפחת המלוכה. האם מלכים ומלכות לא ייצגו במהלך ההיסטוריה רק שחיתות, ניוון ושלטון רודני? אם, כפי שמקובל לחשוב, עוצמה מוחלטת מביאה לשחיתות מוחלטת, אזי אם לפנינו הברירה, האם לא מוטב לנו בהרבה לבחור במריטוקרטיה1 דמוקרטית?
בפרשת השבוע אנו קוראים את אחת המצוות האחרונות המופיעות בתורה: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' ... נותן לך וירשתה וישבתה בה .... שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז, טו). האין זה מוזר כי אלוקים ממש מעודד את הרעיון של מלך אנושי, ומצווה עלינו להכפיף עצמנו למלך בשר ודם?
אף מוזר מזאת: כשהיהודים התיישבו כבר בארץ והיו מוכנים להקיף עצמם בכל סממניה של מדינה חדשה, הם ביקשו מן הנביא שמואל לעזור לכם להמליך עליהם מלך - "שימה עלינו מלך לשפטנו ככל הגויים". על כך הגיב שמואל בכעס, בהניחו כי בקשתם למלך שוות-ערך לדחיית אלוקים (שמואל א, פרק ח).
הנהגה
קיימת שיטה אקדמית הידועה בשמה "אסכולת ההיסטוריה של האיש הגדול", שלפיה מלחמות, סערות פוליטיות ותנועות המונים אחרות מתוארות במונחים של ההנהגה השולטת באותה תקופה. קרבות צבאיים נחקרים אך ורק מנקודת המבט של הגנרלים, בלי לנתח את מחשבותיו ופעולותיו האינדיבידואליות של החייל הפשוט ניתוח מעמיק יותר משהיו מנתחים את רגשותיו של חייל פשוט על לוח השחמט.
שיטה זו לבחינת ההיסטוריה אינה מושללת לחלוטין. גורל העמים קשור כמעט תמיד לאיכות ההנהגה של אותו עם, ואין דבר העשוי לגרור ארץ שלמה לשיממון וייאוש מהר יותר מאשר ההחלטות חסרות האחריות שנעשות על ידי מפלגה אנוכית או חסרת כישורים הנמצאת בשלטון.
נכון באותה מידה הוא הרעיון שתחושת מבנה חזקה שניתנת על ידי ממשלה מסורה ומאורגנת היטב יוצרת תחושת חירות והזדמנויות לכולם, ומאפשרת לאינדיבידואליות לפרוח.
בואו אחריי
אולם, מנקודת המבט של התורה, בלתי אפשרי לקבל שתפקידו היחיד של מנהיג הוא להשליט חוק וסדר. במקום שבו שוררת הכרה בריאה בנוכחותו הנצחית של אלוקית, הנורמות המקובלות להתנהגות נאותה ניתנות ישירות על ידי התורה ואין זה נחוץ לאכוף את החוק.
מנקודת מבט זו, הרי אתגר ההנהגה אינו להפחיד את העם, אלא להעניק לו השראה. מנהיג אמיתי עומד משכמו ומעלה מעל שאר האדם, מייצג תחושת שליחות ותכלית ומעניק לכולנו השראה לנהוג כמותו. כשאנו ממנים לנו מנהיג או מושחים בשמן את ראשו של מלך, אזי צריך מעשנו להיעשות בציפייה כי האיכויות האישיות הטובות שיש לאותו מנהיג, וההדר שמגלה המונרך, יעוררו בנו תחושה מתאימה של התלהבות להתחייב לתוכנית הטוב והאלוקי שהמלך שלמה בעצמו התחייב לה.
כשהנביא שמואל הוכיח את העם על כך שביקשו להם מלך, כוון כעסו למניעים ולא למושא תשוקתם. בקשתם, "עשה לנו מלך למען נהיה ככל העמים", ממחיש כי מה שהם רצו לא היה השראה להדר והפאר, אלא נציג בן-תמותה לאלוקים. דרישתם הייתה פרוזאית יותר. הם לא בטחו בשלטון ה' או בציפיות התורה לעצב ולהנחות את החברה שלהם, ובחרו להסתמך על מינוי מלך בשר ודם שיוכל לאכוף עליהם בשרירותיות את כללי החוק.
הראו לי מה לעשות
אף שאנו חיים בעידן של אגואיזם ואינדיבידואליות, שבו כל אחד מאתנו רוצה להיות זה הקובע לעצמו את החוקים, עדיין יש סיבות טובות שבגללן טוב לו לאדם להכפיף עצמו ליועץ או למנחה. אולי כבר אין לנו מלכים ומלכות אמיתיים היכולים לתת לנו השראה בדבר הדרכים הטובות ביותר ללכת בדרכי האלוקים ולהתמסר לתורתו, אך כל אחד מאתנו יכול וצריך למצוא לו מדריך או מנחה רוחני כדי להנחותנו במסענו בחיים.
הענווה הנדרשת כדי לחפש מנחה רוחני, לבקש את עצתו ולפעול לפיה, אין בה כדי לבטל את האינדיבידואליות או את תחושת העצמיות שלך, אלא דווקא יש בה כדי לסייע לך להתפתח, לשגשג ולצמוח עד שתפתח את עצמיותך האמיתית.
Start a Discussion