הניסיון האחרון

מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, סיפר פעם את הסיפור הבא:

במזעריטש היה קשה מאוד להתקבל כתלמיד אצל רבי דובער, המגיד ממעזריטש. קבוצת חסידים אחת רצתה לפחות לשרת את תלמידיו: להביא להם מים ולרחוץ את ידיהם עם קומם בבוקר, לטאטא את רצפת אולם הלימודים, להדליק את התנורים במשך חודשי החורף, וכן הלאה. החסידים הללו נודעו בכינויים "מסיקי התנורים".

ליל חורף אחד, כאשר שכבתי על דרגש באולם הלימודים שלנו, שמעתי שיחה בין שלושה מחסידים אלו. "מה היה מיוחד כל כך בעקדת יצחק?" שאל הראשון. "אם אלוקים היה מתגלה אליי ומצווה עליי להקריב את בני יחידי, האם לא הייתי מציית לו?"

הוא שאל וגם השיב: "אילו אלוקים היה אומר לי להקריב את בני יחידי, הייתי דוחה קצת את המעשה ושומר אותו איתי לכמה ימים. גדולתו של אברהם הייתה נעוצה בכך שהוא קם מוקדם בבוקר כדי למלא מיד אחר הצו האלוקי".

אמר השני: "אילו אלוקים היה אומר לי להקריב את בני יחידי, גם אני לא הייתי מבזבז אף רגע והייתי מבצע את פקודתו מיד. אבל הייתי עושה זאת בלב כבד. גדולתו של אברהם הייתה גלומה בעובדה שהוא הלך לעקדה בלב מלא שמחה על ההזדמנות להגשים את רצונו של אלוקים".

אמר השלישי: "גם אני הייתי ממלא אחר רצון אלוקים בשמחה. אני חושב שייחודיותו של אברהם התבטאה בתגובתו כאשר גילה שמדובר היה במבחן בלבד. כאשר אלוקים ציווה עליו, "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה..." (בראשית כב, יב), אברהם התמלא שמחה – לא מפני שבנו יחידו לא ימות, אלא מפני שניתנה לו הזדמנות למלא צו אלוקי נוסף".

סיכם רבי שניאור זלמן ואמר: "האם אתם סבורים שהיו אלה דיבורים בלבד? כל אחד מהם תיאר את מידת ההקרבה העצמית שהוא עצמו הגיע אליה בשירות הבורא".

שאלה זו – מה מייחד את עקדת יצחק מאינספור המקרים האחרים שבהם בני אדם הקריבו את עצמם על מזבח השם? – נידונה רבות על-ידי כמעט כל פרשני התורה.

שכן, עקדת יצחק מייצגת את שיא המסירות של יהודי לאלוקיו. בכל בוקר אנו פותחים את התפילה בקריאת סיפור התורה על העקדה, ואז אומרים, "ריבונו של עולם. כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו על בנו יחידו לעשות רצונך בלב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עמנו ה' אלוקינו במידת החסד ובמידת הרחמים ותיכנס לנו לפנים משורת הדין".

ברור שהמבחן העליון לאמונתו של אדם הוא נכונותו להקריב את עצם קיומו למען אמונתו. אך מה כל כך מיוחד בנכונות ההקרבה של אברהם? האם אין אלפי יהודים שהיו נותנים את חייהם במסירות לבורא עולם?

אולי אפשר לבאר ולומר, שהנכונות להקריב את בנו מהווה הפגנה גדולה בהרבה של אמונה מאשר הוויתור על חייו שלו. אבל גם בכך, אברהם אינו יחיד במינו. שוב ושוב במהלך הדורות, יהודים עודדו את ילדיהם ללכת אל מותם ולא לחלל את אמונתם. אופייני לכך הוא סיפור "חנה ושבעת בניה", שבו חנה, משראתה את שבעת בניה מעונים למוות ובלבד שלא להשתחוות בפני אליל יווני, הכריזה: "בניי! לכו לאברהם אביכם ואימרו לו: אתה עקדת קורבן אחד על המזבח, ואילו אני עקדתי שבעה..."

יתר על כן, אמנם אברהם היה מוכן להקריב את בנו, אך באלפי עקדות שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, יהודים אכן הקריבו בפועל את חייהם שלהם ואת חיי משפחותיהם. ושלא כמו אברהם, אלוקים לא דיבר אליהם ישירות וביקש את קורבנם. מעשיהם היו מבוססים אך ורק על שיכנוע פנימי עומק ועל חוזק מחויבותם לאלוקים בלתי-נראה שתכופות אף קשה להבינו ולחוותו. אנשים רבים הקריבו את חייהם ובלבד שלא לחלל אפילו מצווה קטנה של דתם, וזאת אפילו במקרים שבהם התורה לא דורשת מן האדם היהודי לעשות כך.

אף על פי כן, כפי שכותב אברבנאל בפרשנותו לספר בראשית כי אנו מזכירים תמיד את עקדת יצחק בתפילותינו, שכן בה טמון מעלת ישראל לפני אביהם שבשמים. מדוע? ומה על כל האלפים שהקריבו את חייהם על מזבח נאמנותם לאלוקים?

אותה השאלה ניתן לשאול ביחס לאברהם עצמו. העקדה הייתה רק ה"מבחן" העשירי והאחרון בחייו של אברהם. במבחן האמונה הראשון הושלך אברהם לתוך כבשן בוער בשל סירובו להכיר באליל של אור-כשדים, הקיסר נמרוד, ובשל מחויבותו המתמשכת ללמד את העולם את האמת אודות האלוקים האחד והיחיד והכל-יכול. כל זאת לפני שאלוקים התגלה לפניו ובחר בו ובצאצאיו לשרתו כ"אור לעמים" ומביאי דברו לאנושות.

מעשה הקרבה עצמית מוקדם זה נראה, במובן מסוים, כמעשה גדול אף יותר מאלה שבאו אחריו. אדם, לגמרי לבדו, מגיע להכרה באמת ומתמסר כליל להפצתה – עד כדי כך שהוא אפילו מוכן להקריב את חייו שלו לשם כך. וכל זה בלי לקבל כל צו או סימן משמים.

ועם זאת, עקדת יצחק נחשבת למבחן האמונה החשוב ביותר שעבר אברהם. התלמוד שואל, מדוע אמר אלוקים, בצוותו על אברהם באשר לעקידה, "... קח נא את בנך"? עונה התלמוד: "אף הקב"ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולן עכשיו עמוד לי בניסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים..." (סנהדרין פט, ב).

ושוב אנו שואלים, מדוע? בהנחה שהעקדה הייתה המבחן הקשה מכולם, מדוע המבחנים האחרים הם חסרי ממשות ללא מבחן אחרון זה?

גדולי החסידות מסבירים את משמעות העקדה בעזרת המטאפורה הבאה:

פעם הייתה שממה גדולה. אף שביל לא חדר לשכבת השיחים הצפופה שכיסתה אותה, ובאף מפה לא צוירה אדמתה המאיימת. אבל יום אחד בא אדם שעשה את הבלתי אפשרי: הוא פילס שביל דרך ארץ בלתי חדירה זו.

רבים צעדו בעקבותיו. היה זה מסע קשה ביותר, אך הם החזיקו במפות ששירטט ויכלו ללכת באותם שבילים שהוא פילס. במשך השנים הגיעו אנשים שעשו את המסע בתנאים קשים אף יותר מאלה שעמם התמודד החלוץ הראשון. הוא עשה מלאכתו באור היום, ואילו הם מעדו וכשלו בחשכה. הוא הלך בעזרת נחישותו בלבד, ואילו הם עשו את המסע כשעל גבם משאות כבדים. אך כולם כאחד חבו לו חוב עמוק. שכן, למעשה, כל הישגיהם לא נחשבו אלא להמשך של מעשהו האחד הכביר.

אברהם היה חלוץ ההקרבה העצמית. עקדת יצחק הוא המקרה הראשון של הקרבה עצמית בכל ההיסטוריה כולה.

שכן, להקריב את עצמך אינו זהה להקרבת חייך – קיים הבדל עצום בין השניים.

בתולדות האנושות ישנם סיפורים רבים של הקרבה. בכל דור ובכל חברה קמים קדושים מעונים – אנשים שמסרו את חייהם למען אמונתם, למען מולדתם ולמען כל מטרה ותכלית תחת השמש. הם עשו זאת מסיבות שונות ומשונות. היו כאלה שעבורם היה זה מעשה נואש. חייהם לא היו שווים אילולא היו משיגים תכלית כלשהי. אחרים האמינו שבעולם הבא יקבלו גמול הגון על המעשה שיעשו, כך שהיו מוכנים להחליף את הרווחה החולפת של החיים הפיזיים בעבור הרווחה הנצחית של הנשמה בעולם הבא. לבסוף, היו כאלה שבעבורם התכלית הפכה לחשובה יותר מחייהם שלהם. הם פיתחו הזדהות כה גדולה עם מטרה מסוימת, שהיא נעשתה יותר חיונית ל"עצמיותם" מאשר קיומם כאינדיבידואלים.

בכל המקרים המתוארים לעיל, הקדוש המעונה מקריב את חייו, אך לא את עצמיותו. למעשה, הוא מקריב את חייו הפיזיים למען עצמיותו, בין שיהיה זה למען העצמיות המהווה השלכה של האובססיה שלו, בין שמדובר בעצמיות הרוחנית של נשמתו האלמותית, ובין שמדובר ב"עצמיות" יותר רחבה ואוניברסאלית שעמה הוא מזדהה. בסופו של דבר, הוא עושה מעשה אנוכי, "אנוכי" במובן החיובי והאלטרואיסטי ביותר של המלה – שכן, הנה אדם שהצליח להתעלות מעל להגדרה הצרה והחומרית של "עצמיות" ששולטת בעולמנו הגשמי – אולם אף על פי כן, הוא אנוכי.

אברהם היה איש בעל שליחות. שליחות שבעבורה הוא הקריב את הכל, שליחות שהייתה יותר חשובה לו מחייו שלו.

במשך שנים רבות הוא כאב את העובדה שלשליחותו אין יורש, וכי עבודתו – הבאת האמונות והאתיקה של המונותיאיזם לעולם של עובדי אלילים – תחדל להתבצע כשהוא עצמו ילך לעולמו. ואז הגיעה ההבטחה האלוקית: באורח נס, בגיל 100, ייוולד לו בן, שצאצאיו יהיו בני ישראל. "ויאמר אלוקים, אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו..." (בראשית יז, יט).

ואז הקב"ה אמר לו להרוס את הכל.

כאשר אברהם עקד את יצחק על המזבח, לא היה זה בשירות שליחות או תכלית כלשהי. למעשה, זה היה מנוגד לכל דבר שהוא האמין בו ולימד, לכל דבר שלמענו הוא הקריב את חייו, לכל דבר שהא-ל עצמו אמר לו. הוא לא יכול היה לראות כל סיבה, כל מטרה למעשהו. כל יסוד של עצמיותו זעק כנגד זה – עצמיותו החומרית, עצמיותו הרוחנית, עצמיותו העילאית, האלטרואיסטית. אך הוא עשה זאת. מדוע? כי אלוקים ציווה עליו לעשות זאת.

אברהם היה חלוץ ההקרבה העצמית. לפני אברהם, העצמיות הייתה טריטוריה סגורה ומסוגרת. אדם יכול היה לשפר את סדר הקדימויות של עצמיותו ואף להרחיבו ולעדנו, אך הוא לא היה יכול להתעלות מעליו. ואכן, כיצד יכול היה? בתור אדם בעל בחירה חופשית, כל מעשה של האדם נובע מבפנים. לכל מעשה שלו יש מניע (מודע או לא מודע), ולכל מניע יש סיבה הגיונית שבגללה הדבר מביא תועלת לקיומו שלו. אם כן, כיצד יכול היה לחוש במניע להכחיד את עצמיותו שלו? אינסטינקט שימור העצמיות ושכלולה מהווה הן את המקור והן את המטרה לכל דחף ורצון של כל ברואי הא-ל – האדם לא יכול היה להתעלות מעל אינסטינקט זה, בדיוק כפי שלא היה יכול להתרומם על ידי משיכת שערות ראשו-הוא.

אולם אברהם עשה את הבלתי אפשרי. הוא הקריב את עצמיותו למען דבר הנמצא מעבר לטווח הזהויות העילאיות ביותר. אילולא עשה כן, לא היה אפשר להניח שכל מעשה הקרבה-עצמית אחר – מוקדם או מאוחר יותר, שלו עצמו או של צאצאיו – הוא בעל ממשות כלשהי, כלומר מהווה יותר מאשר תוצר של העצמיות. אך כאשר אברהם עקד את יצחק על המזבח, הקול האלוקי הכריז לאמור: עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה..." (בראשית כב, יב), עכשיו אני יודע שרצון הא-ל גובר אפילו על האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלך. עכשיו אני יודע שכל מעשיך, כולל הללו שניתן היה להסבירם ככאלה שעצמיותך היא המניע שלהם, מונעים למעשה על ידי כמיהתך לשרת את בוראך. עכשיו אני יודע שכל חייך ניחנו במהות אמיתית ולא-אנוכית.

כך שכאשר אנו מדברים על העקדה, אנו מדברים גם על אותם אנשים שצעדו בשביל שאותו סלל המעשה הכביר הזה. על אינספור אלפי האנשים שמתו למען האמונה של אברהם, על המיליונים הרבים שחיו למענה. מעשי ההקרבה שלהם, הגדולים והקטנים כאחד, הכבירים והיומיומיים, עשויים, על פני השטח, להיראות אך ורק ככאלה שצמחו מתוך אמונותיהם ושאיפותיהם האישיות – ראויים לשבח וחריגים, אולם כאלה שמהווים רק את התגשמותה של זהות הנשמה של האינדיבידואל. אבל סיפור העקדה חשף את העובדה שהם מהווים כל כך הרבה יותר מזה.

שכן, אברהם הוריש לצאצאיו את תמצית היהדות, והיא, שבלב הווייתו של כל אדם שוכנת לא רק העצמיות, אלא גם מחויבותו של אותו אדם לבוראו. ובסופו של דבר, כל בחירה וכל החלטה ומעשה מהווים ביטוי לאותו "ניצוץ אלוקי" השוכן בתוכו.