אם תשאלו אדם שיוצא מן הכנסייה ביום ראשון: "אתה מאמין באלוקים?" הוא יהיה המום. "איזו מין שאלה זו? ברור שאני מאמין!" אם אתה שואל אותו: "אתה מחשיב את עצמך לאדם דתי?" מה הוא יענה? "בוודאי. אחרת לא הייתי פה!"

אם אתה הולך למסגד ביום שישי ושואל אדם ממוצע שם: "האם אתה מאמין באלוקים?" מה תהיה תשובתו? "ברור שכן". "האם אתה מחשיב את עצמך לאדם דתי?" "כן, מובן מאליו".

זה המצב הנורמלי. השיחות האלה נשמעות הגיוניות.

עכשיו לך לבית הכנסת ביום כיפור. שאל את היהודי, השרוי בצום ויושב בבית הכנסת ביום כיפור: "האם אתה מאמין באלוקים?"

לא תקבל תשובה פשוטה. אם הוא הטיפוס הפילוסופי הוא יאמר: "הההמממ... תלוי למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'אלוקים' ". או שיענה בפשטות: "מה אני - רב? אני לא יודע".

ואז תשאל אותו: "אתה מחשיב את עצמך לאדם דתי?" יצא לך פעם לשאול יהודי אמריקני אם הוא דתי? הם פורצים בצחוק. והם מבטיחים לך שהם הדבר הרחוק ביותר מדתיים. "אתה עושה צחוק? אתה יודע מה אני אוכל לארוחת בוקר?"

ואז כל אחד מהם יגיד: "היה לי סבא, מצד אמי, אה, הוא היה אדם דתי. אבל אני..."

אז אתה שואל מה שנראה כשאלה ההגיונית: "אז למה אתה כאן?"

מאיזושהי סיבה, היהודי הממוצע הזה, שאינו מאמין באלוקים ואינו דתי, יביט בך כאילו השתגעת ויאמר: "מה אתה מתכוון? הרי היום יום כיפור".

זה לא נורמלי.

בואו ננתח את זה לרגע. מה היהודי הזה בעצם אומר?

שאלת אותו אם הוא מאמין באלוקים, והוא אמר "לא". או "כשהייתי צעיר האמנתי". או "כשאזדקן אתחיל להאמין".

"אז אתה לא מאמין באלוקים?"

"לא אני לא".

"ואתה דתי?"

"הכי רחוק שאפשר מזה".

"אז למה אתה כאן?"

"כי זה יום כיפור!"

מה שהוא אומר זה: "למה אני כאן? כי אלוקים רוצה שיהודי יהיה בבית הכנסת ביום כיפור. באיזה מקום אחר אני יכול להיות?"

אז אתה אומר: "אבל אתה לא מאמין באלוקים".

אז הוא אומר: "אז מה?" והוא לא מבין מה הבעיה שלך.

הוא אומר: "היום יום כיפור אפילו אם אין לי לוח. כאן זה בית כנסת גם אם אני לא אוהב את זה. אני יהודי גם אם אני לא דתי, ואלוקים הוא אלוקים גם אם אני לא מאמין בו. אז מה הבעיה שלך?"

טוב, אפשר פשוט להתעלם מזה, ולמרבה הצער, רבים מאיתנו באמת פוטרים את זה כאילו זו סתם צביעות. אנחנו אומרים: "אם אתה לא מאמין באלוקים ואתה לא דתי, אז אל תבוא לבית הכנסת. אל תבוא לכאן רק בשביל להפגין כמה אתה יהודי".

לרבי מליובאוויטש יש גישה אחרת. האי-שפיות הזאת היא מה שעושה אותנו ליהודים. זה מה שמראה כמה אנחנו מיוחדים ביחסינו עם אלוקים.

זה מה שנקרא אמת. זה לא נוגע אליי, זה לא קשור אליי. אני לא רוצה להיות יהודי. אני לא רוצה להאמין באלוקים. אני לא רוצה לשמוע על זה. אבל הוא רוצה אותי כאן, ולכן אני כאן.

אותו הדבר קורה בפסח. כל יהודי יושב לשולחן ליל הסדר. שאל יהודי ממוצע היושב בליל הסדר: אתה מאמין באלוקים? עזוב אותי בשקט. אתה דתי? הוא כמעט נחנק מהמצה מרוב צחוק. אז אתה חוגג את יציאת מצרים מלפני 3,300 שנים? אני לא מתעניין בהיסטוריה. אז למה אתה כאן? איפה אתה רוצה שאהיה? הרי זה פסח! זה מה שכל כך נפלא בקשר ליהודים.

עכשיו בואו נסדר את זה בהקשר הנכון. לפני שלושת אלפים שלוש מאות וחמש עשרה שנים אלוקים שאל אותנו אם אנו רוצים להתחתן איתו. היה לנו טקס נישואין יוצא דופן, עם הרבה אפקטים מיוחדים. היינו נדהמים. אחרי החתונה הוא אמר: "יש כמה דברים שאני רוצה שתטפלו בהם בשבילי בבקשה, אני חוזר עוד רגע". ומאז לא שמעו עליו יותר משלושת אלפים שלוש מאות שנים. הוא שלח שליחים, מסרים, גלויות, אתם יודעים, כתב על הקירות... אבל לאורך כל הזמן הזה לא שמענו ממנו אף מילה.

תארו לעצמך זוג שמתחתן, והגבר אומר לאשתו: "את מוכנה להכין משהו לאכול, בבקשה? אחזור בעוד רגע". היא מתחילה להכין, הבחור חוזר אחרי 3,300 שנים, נכנס הביתה, ניגש לשולחן, ישר לכיסא האהוב עליו, מתיישב וטועם מהמרק שעל השולחן. המרק קר.

מה תהיה התגובה שלו? אם הוא אדם חכם, הוא לא יתלונן. במקום זה הוא יחשוב שזה נס שהבית עדיין שם, שהשולחן והכיסא החביב עליו עדיין שם. הוא יהיה מאושר לראות את קערת המרק במקומה. המרק קר? נו טוב, אחרי 3,300 שנים מרק יכול להתקרר.

עכשיו אנו מצפים למשיח. הרבי הציג את הרעיון הקיצוני הזה שהמשיח עומד לבוא עכשיו. מה גורם שהרעיון יהיה קיצוני כל כך? משמעות הדבר שהוא עומד לבוא בלי להודיע שבועיים מראש. תמיד חשבנו שעומדת להיות איזושהי הזהרה, כך שנוכל להתארגן לפני שהוא בא. המשיח? בא עכשיו? אבל עכשיו אני לא מוכן! אני לא רוצה שהוא ישפוט אותי לפי איך שאני, אני צריך התראה מסוימת מראש.

אם המשיח מגיע עכשיו ורוצה לשפוט אותנו, מה הוא ימצא? מרק קר?

אם המשיח מגיע עכשיו, הרבי אומר לנו, הוא ימצא לפניו עם יהודי בריא באופן בל ייאמן. אחרי 3,300 שנים אכפת לנו מהיהדות שלנו, ומשמעות הדבר היא שאכפת לנו מיחסינו עם אלוקים.

המשיח מגיע היום, הוא ימצא שהמרק שלנו קר. אנו סובלים מחרדת פרידה. אנו סובלים מאבדן הקשר עם אבותינו. אנו סובלים מאבדן הקשר אפילו עם המשפחה הקרובה שלנו. המרק קר. המרק קר מאוד. אבל מי אשם בכך? ולטובת מי רושמים את העובדה שבכלל יש מרק?

אנחנו בגדר נס. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתחבר לכך. אנו התרופה. לא רק לעצמנו אלא לאל העולם. באמצעותנו הריפוי הוא הוליסטי, הוא טבעי, הוא אורגני. יחסנו עם אלוקים הוא אורגני. עיקר העניין הוא לא בדת שאת מצוותיה אנו מקיימים, אלא בנו עצמנו, במי שאנחנו, במה שאנחנו.

כך הרבי אומר לנו שהדרך שעלינו ללכת בה היא הדרך הישירה לאלוקים. דלגו על כל צעדי הביניים, דלגו על הקבלה, לכו ישר לאלוקים ושמרו על מגע עם מטרתכם. המטרה אינה קבלית. המטרה היא אישית. אלוקים צריך אותך בשביל שתעשה מצווה. הוא שלח אותך לעולם כדי שתהיה מי שאתה, כי רק אתה יכול לעשות את הסוג המסוים הזה של המצווה. נכון שהמצוות הן אותן מצוות לכולנו. אבל אם אתה מקיים את המצווה, זה משהו אחר, כי זה הוליסטי. זה עם הרגשות שלך, עם בעיותיך מהעבר, עם הרקע המשפחתי שלך, עם הידע שלך ועם הבורות שלך. כל זה בא יחדיו והופך את המצווה שלך לייחודית באופן הוליסטי.

טוב, אז שיבוא המשיח עכשיו ויתפוס אותנו עם המרק הקר שלנו, כי אין לנו שום דבר להתבייש בו. מה שאנחנו זה באמת בל ייאמן. כשאלוקים החליט להתחתן איתנו, הוא ידע שהוא עושה עסקה ממש טובה.