התורה מספרת שבטרם עקר יעקב עם משפחתו למצרים, שם עתידים בני ישראל להתגורר במשך למעלה ממאתיים שנה, "את יהודה שלח להורות לפניו גושנה." המלה "להורות" מתפרשת במובן של הכוונת הדרך הנכונה, אך גם ללמד ולהנחות. המדרש מציין שיהודה נשלח כדי לייסד שם ישיבה משם תופץ התורה.

אך יוסף כבר היה במצרים בתפקיד רם מעלה, וליעקב כבר נודע שלמרות עשרים השנים בהם שהה יוסף במצרים ידיעותיו ומסירותו של יוסף לתורה לא פחתו במאום. ללא ספק, יוסף יכל להקים ישיבה מפוארת ביותר. מדוע רצה יעקב שיהודה – מהגר עני שבקושי ידע את השפה המקומית – יהיה האדם שייסד את הישיבה במצרים?

יהודה ויוסף

בני יעקב נחלקו לשני קטגוריות: מצד אחד היו עשרה משנים-עשר האחים, ובראשם יהודה; מן הצד השני עמד יוסף, שהסכסוך בינו לבין אחיו גרם לכאב רב ומחלוקת במשפחת יעקב.

הקונפליקט שבין יוסף לאחיו היה עמוק יותר מסכסוך על כתונת פסים או על חלקו של בן אהוב בחיבתו של אביו. היה זה קונפליקט בין שתי השקפות עולם, בין שתי גישות לחיים כיהודי בעולם של עובדי אלילים.

אברהם, יצחק ויעקב היו רועים, וכך גם אחיו של יוסף. הם בחרו במקצוע זה כיוון שחיי הרועה – חיי בדידות, קשר עם הטבע ומרחק מהמולת החברה ומנהגיה הראוותניים – התאימו ביותר לרצונם לטפח את החיים הרוחניים. תוך כדי שמירה על כבשיהם בעמקים ועל גבעות כנען, הם הפנו את גבם לענייני החולין של האדם, התבוננו בגדולת הבורא ושירתו אותו בדעה צלולה ובלב שליו.

יוסף היה יוצא דופן. הוא היה איש העולם, איש הישגים שאפתן בעולם העסקים והפוליטיקה. לאחר שנמכר לעבדות, הפך במהרה למנהל הראשי של ענייני אדונו. לאחר שהושלך לכלא, הפך במהרה לחבר רם-דרג בהנהלת בית האסורים. משם המשיך והיה לסגן מושל מצרים, שני רק לפרעה במעצמה הכבירה ביותר עלי אדמות.

אולם, כל זה לא השפיע עליו. בין שהיה עבד, אסיר, מושל על מיליונים, שולט באוצר האימפריה – כל זה לא עניין אותו כלל. האדם שחצה את ארמונות מצרים ואולמות הממשל היה אותו יוסף שלמד תורה לרגלי אביו. עצמיותו הרוחנית והמוסרית באה מבפנים ולגמרי לא הושפעה מן החברה שבה שהה, מסביבתו או מן העיסוק שתבע את תשומת לבו עשרים וארבע שעות ביממה.

הקונפליקט שבין יוסף לאחיו היה הקונפליקט שבין מסורת רוחנית לבין גישה חדשה לעולם, בין קהילת רועים לבין איש בעל אופי של יזם. האחים לא יכלו לקבל שאדם יכול לנהל חיים בעולם הזה בלי להיטמע בו – שאדם יכול להישאר מאוחד עם הא-ל בעודו שקוע בענייניה של החברה המושחתת ביותר עלי אדמות.

יוסף היה עתיד לצאת מנצח מן הקונפליקט הזה. הבידוד הרוחני שאפיין את שלושת הדורות הראשונים של ההיסטוריה היהודית נועד להסתיים. יעקב ומשפחתו עקרו למצרים, שם "כור ההיתוך" של הגלות נועד לחשל את צאצאיהם ולעשותם לעם ישראל. כפי שחזה יוסף בחלומותיו, אחיו ואביו השתחוו לו והכפיפו את גישתם לגישתו. יעקב הבין את משמעות החלומות הללו לכל אורך הדרך, והמתין להתגשמותם. אחיו של יוסף, להם היה קשה יותר לקבל את העובדה שתקופת הרועים מתקרבת לסיומה, נאבקו בו במשך עשרים ושתיים שנים מרות, עד שאף הם החלו לקבל את העובדה שהאתגר ההיסטורי של ישראל יהיה האתגר לחיות חיים רוחניים בתוך סביבה חומרית.

האבות המייסדים

אף על פי כן, היה זה יהודה ולא יוסף שנבחר על ידי יעקב לייסד את הישיבה שנועדה לשמש כמקור ללימוד התורה לבני ישראל במצרים.

שלושת הדורות הראשונים של חיי היהודים לא היו "התחלה שגויה". הן היו הבסיס לכל מה שעמד לבוא לאחר מכן. היה זה הבסיס ממנו שאב יוסף את הכוח להתמיד באמונתו ובצדקתו בסביבה זרה. היה זה הבסיס עליו נועד להיבנות כל בנין ההיסטוריה היהודית.

היהודי חי בעולם חומרי, אך שורשיו נטועים באדמת הרוחניות הטהורה. בחיי היומיום שלו, עליו להיות יוסף, אך את חינוכועליו לקבל מאדם כיהודה.